גמ׳. קמה גופה מנלן דכתיב כי תבא בקמת רעך וכו׳, וממאי דהאי קמה קמה דמחייבת בחלה דילמא כל קמה קאמר רחמנא, אתיא קמה קמה, כתיב הכא כי תבא בקמת רעך וכתיב התם מהחל חרמש בקמה, מה התם קמה דמחייבת בחלה אף הכא נמי קמה דמחייבת בחלה.

ופירש רש״י (בד״ה מהחל חרמש) וז״ל הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה עכ״ל. ועיין ברש״ש שהקשה דא״כ נימא דאין היתר לפועל לאכול אא״כ מלקט שעורין, ומנלן דאף בשאר מיני דגן חל היתר אכילה לפועל. ויש לתרץ דהנה עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ תמידים ומוספים הי״ג) וז״ל אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם שיהיה תחילה לכל הנקצרים, בד״א בקציר שראוי להביא ממנו עומר אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר וכו׳ עכ״ל, ומבואר דיש איסור קצירה בכל ה׳ מיני דגן קודם קצירת העומר. ונראה לומר דיש ב׳ דינים בעומר: א) דין קצירה הנלמד מקרא ד״ראשית קצירכם״, ב) דין הבאת קרבן העומר. ונראה דהדין דעומר בא מן השעורין הוא דין דחל רק בהבאת קרבן העומר, אולם הקיום ד״ראשית קצירכם״ חל מעיקר הדין בכל ה׳ מיני דגן, ולפיכך הפסוק ״מהחל חרמש בקמה״ דמיירי בקיום ד״ראשית קצירכם״ מיירי בכל ה׳ מיני דגן, והא דקוצרין רק שעורים לקיום ד״ראשית קצירכם״ הוא משום דיש דין בהבאת העומר שאינו בא אלא מן השעורין בלבד. ולפי״ז נראה דאף כשקוצר שעורין חל קיום של ״ראשית קצירכם״ בכל ה׳ מיני דגן, ומשו״ה חל בהו איסור קצירה לפני קצירת העומר^א. ולפימש״נ דחל קיום ד״ראשית קצירכם״ בכל ה׳ מיני דגן והקרא ״מהחל חרמש בקמה״ מיירי בכל ה׳ מיני דגן, מתורצת שפיר קושית הרש״ש, דמגז״ש דקמה קמה ילפינן היתר אכילה לפועל בכל ה׳ מיני דגן.

גמ׳. בכרם רעך ולא בכרם כותי. ופירש רש״י (בד״ה כרם רעך) וז״ל ואל כליך לא תתן אבל בכרם כותי תתן עכ״ל. ונראה לבאר דבשדה של ישראל חל היתר אכילה לפועל אבל ליכא הפקעת ממון הבעלים, אלא דיש לפועל זכות אכילה בפירותיו של הבעה״ב, ומשו״ה חל בכרם דישראל איסור ״ואל כליך לא תתן״ מכיון דהפירות הם ממון של בעל השדה. משא״כ בשדה של עכו״ם י״ל דחל הפקעת ממון הבעלים, ומשו״ה ליכא דין ד״ואל כליך לא תתן״ בכרם של כותי.⁠^א

והנה עיין בשיטמ״ק שכתב בשם הריטב״א וז״ל הניחא למ״ד גזל גוי אסור פירוש איכא למימר דה״נ לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא וכו׳ עכ״ל. ומשמע דהריטב״א מפרש את הגמ׳ דכותי נתמעט מכל הפרשה וליכא היתר אכילה לפועל כלל בכרם של כותי. והמיעוט ד״בכרם רעך ולא בכרם כותי״ הוא שכרם כותי נתמעט מכל הפרשה דהיתר אכילת פועל, בדומה למיעוט של כותי מפרשת השומרים ומשבועת הדיינים. משא״כ רש״י סובר דהדרשה ״דכרם רעך ולא בכרם כותי״ אינו ממעט כרם כותי אלא מהאיסור ד״ואל כליך לא תתן״ דבכרם של כותי מותר לפועל לאסוף הפירות בכליו. אולם נראה דרש״י סובר שמותר לפועל לאכול מן הענבים בשעת קטיפה בכרם כותי דחל היתר אכילת פועלים אף בכרם של כותי. וצ״ב בשיטת רש״י דמנא לן ללמוד את המיעוט של כותי לחצאין ולומר דנתמעט כותי מהאיסור ד״ואל כליך לא תתן״ אבל לא נתמעט מההיתר של ״ואכלת ענבים כנפשך שבעך״.

ונראה לבאר דעיין בגמ׳ סנה׳ (דף נז.) ״על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכו׳ כותי בכותי וכותי בישראל חייב ישראל בכותי פטור וכו׳ לא נצרכה אלא לפועל בכרם, אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא״. ופרש״י בד״ה היתרא הוא וז״ל ואפילו ישראל בישראל דכתיב ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה״ב אתה אוכל, וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל בישראל אסור, ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור עכ״ל. ומבואר דרש״י סובר דבכותי בכותי מותר לפועל לאכול דמי איכא מידי דישראל שרי ולכותי אסור. ונראה דמשום כך רש״י אינו מפרש כהריטב״א דהמיעוט ד״כרם רעך״ ממעט שדה של עכו״ם לגמרי מהיתר אכילת פועל דלפי הריטב״א יוצא דישראל שקוטף פירות בשדה דישראל מותר לאכול בשעה שקוטף ואילו פועל ישראל שקוטף פירות בשדה של כותי אסור לו לאכול בשעה שקוטף, והרי לפי מש״כ רש״י זה אינו ד״מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור״, ואי הותר לישראל לאכול בשדה דישראל א״כ ה״ה דחל היתר לישראל לאכול בשדה של כותי. ולפי״ז נראה דרש״י ס״ל דבנוגע להיתר אכילה חל הסברא ד״מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור״ להתיר אכילת פועלים אף בשדה של כותי. אמנם בנוגע לאיסור ד״ואל כליך לא תתן״ ליכא סברא ד״מי איכא מידי וכו׳⁠ ⁠⁠״, וממעטינן כרם כותי מהאיסור ד״ואל כליך לא תתן״ ומותר לפועל ישראל שקוטף בשדה של כותי לתת את הפירות בכליו.⁠^א

גמ׳. בכרם רעך ולא בהקדש. ופרש״י (בד״ה ולא של הקדש) וז״ל אסור לאכול עכ״ל. ועיין בתוס׳ ד״ה (רעך ולא של הקדש) דפירשו דקס״ד דכי היכי דשרי רחמנא איסור גזל כשאוכל הפועל משל חבירו ה״נ הו״א דשרי לאכול משל הקדש. ונראה דבאכילת הקדש יש ב׳ איסורים - גזל מהקדש, ואיסור הנאה מהקדש^ב. ויתכן דרש״י מפרש דהא דאסור לפועל לאכול מהקדש היינו רק מחמת איסור הנאה מהקדש, ולכן דייק רש״י וכתב ״אסור לאכול״, דר״ל דחל איסור אכילה משום איסור הנאה מהקדש ואילו מצד איסור גזילה ודיני ממונות חל הפקעה לפועל מקרא ד״כי תבא בכרם רעך ואכלת״ אף בממון הקדש, ודלא כתוס׳ דס״ל דממון הקדש לא פקע וחל באכילת פועל איסור גזילת הקדש. ועיין בתוס׳ (ד״ה רעך ולא של הקדש) שהוכיחו דבהקדש ליכא הפקעת ממון לפועל מהא דקיי״ל דחוסם פי פרה בדישת הקדש, ואין בהקדש איסור דלא תחסום שור בדישו, ולכאורה אם האיסור אכילה לפועל הוא משום איסור הנאה מהקדש איסור זה לא שייך בבהמה, ומוכח איפוא מהא דחוסמים פי פרה בהקדש דליכא הפקעת ממון בהקדש וחל איסור אכילה משום גזל, וא״כ י״ל דה״ה דאף פועל אסור לאכול מהקדש מחמת איסור גזילת הקדש. ומתוס׳ משמע דאיסור ההנאה מהקדש תלוי באיסור גזילת הקדש, ואי ליכא איסור גזילת הקדש הוא הדין דליכא איסור הנאה מהקדש, ומשו״ה פירשו דס״ד דליכא איסור גזל הקדש לפועל, וקמ״ל הגמ׳ דאסור לפועל לאכול מהקדש משום דבהקדש ליכא הפקעת ממון, וחל באכילת פועל איסור גזילת הקדש. ולפי רש״י י״ל דאע״פ שיסוד האיסור של אכילת פועל בשדה הקדש חל רק מדין איסור הנאה מהקדש, מ״מ אכילת הבהמה בדישת הקדש אסורה משום איסור גזילה מהקדש (או מדין מזיק הקדש^ג).

תוס׳ ד״ה רעך ולא של הקדש. בא״ד. וז״ל תימה דתניא בפ׳ ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרורגרות של הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה״נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא״כ רעך למה לי למעוטי הקדש וכו׳ עכ״ל.

עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ מעילה ה״א) וז״ל הפועלים שהם עושים בהקדש אע״פ שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות, הדש כרשיני הקדש ה״ז חוסם את הפרה שנא׳ לא תחסום שור בדישו דיש הראוי לו עכ״ל. וברמב״ם (פ״יב מהל׳ שכירות ה״ה) כתב וז״ל אין הפועלים אוכלים בשל הקדש שנא׳ בכרם רעך עכ״ל. והקשה הגר״ח זצ״ל דצ״ע למה בעינן דרשה מיוחדת ד״כרם רעך״ למעוטי הקדש מאכילת פועל תיפוק ליה מהא דדרשינן לגבי בהמה לא תחסום שור בדישו - ״דישו שלך ולא דישו של הקדש״ (מעילה יג א), דהרי מקשינן חוסם לנחסם (ב״מ פט א) לענין גמר מלאכה וא״כ הו״ל למילף דין פועל באכילת הקדש מדין שור, ולמה לן קרא דרעך למעוטי אכילת פועל בהקדש (וכדהקשו בתוס׳).

ועיין בס׳ חידושי רבנו חיים הלוי (פ״ח מהל׳ מעילה ה״א) שתירץ הגר״ח זצ״ל את קושיית התוס׳ וז״ל ונראה לומר דהנה אע״ג דחוסם ונחסם שוין בדינייהו מ״מ הרי חלוקין בעיקר חיובם, דפועל עיקר חיובו מקרי דבר שבממון וזכות, ואע״ג דמשל שמים הוא אוכל, היינו דאין לו התחייבות על הבעל הבית, וכדקאמר הגמ׳ הנפ״מ לענין ליתן לאשתו ובניו, אבל הא מיהא דיש לו רשות לאכול, וזה הוי דין זכות ממון, וראייה לזה מהא דמבואר בסנה׳ (דף נז.) יעו״ש בפרש״י וברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ט) דבן נח אצל בן נח אוכל, ואם נימא דלא הוי רק מצוה על הבעה״ב, א״כ מהיכי תיתי ינהוג זאת בב״נ, אלא ודאי דהוי דין ממון, ולהכי הוא שנוהג בבן נח דהרי הוא בכלל דינים וגזל, אכן בשור הרי לא הוי הך לא תחסום רק איסור לאו ולא דין ממון וכדחזינן דנוהג גם בבהמתו, ובבהמת עצמו לא שייך דין ממון להבהמה על הבעלים, וכן חזינן דבן נח אינו מוזהר על חסימת בהמה, וכמבואר בב״מ (דף צ.) נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום, והיינו משום דלא הוי רק איסורא על הבעלים וא״כ לא שייך זאת גבי בן נח.

והנה יעו״ש בתוס׳ שהקשו דלמה לנו קרא דרעך למעוטי הקדש ותיפוק לן דאסור משום איסור מעילה. ותירצו דס״ד דשרי כמו איסור גזל, וקשה לפי״ז מהא דאיתא לקמן (דף צב.) דפועל נזיר אינו אוכל בגפן, הרי דלא ילפינן למשרי איסורא מהא דאוכל משל בעלים, ומ״ש הקדש דצריך מיעוטא, וכן עיין לקמן (דף צ.) דמבואר שם בסוגיא מעשר שני חוץ לחומה, וכבר הקשו בתוס׳ שם דאמאי לא יהא ניתר כמו הקדש אי לאו קרא דרעך. וע״כ נראה לומר, דבאמת לא שייך למילף כלל שאר איסורין מגזל, מלבד דאיסורא ממונא לא ילפינן, אלא דבפועל לא דהותר איסור גזל, כי אם דעי״ז דהתירה התורה לפועל לאכול מקמת חבירו ממילא אין זה גזל כלל, משא״כ בנזיר ומעשר שני חוץ לחומה ושאר איסורין דהרי הן באיסורן א״כ מהיכי תיתי יהא מותר הפועל באסור לו, ולא צריך קרא למעוטי כלל. והא דאיצטריך קרא דרעך למעוטי הקדש, נראה דהוא משום דהך איסורא דמעילה דרשינן במעילה (דף יח) כי תמעל מעל אין מעל אלא שינוי, דמבואר בזה דכל יסוד איסור מעילה הוא משום דין גזל הקדש, וכן מוכח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה וצירף את המעילה לזמן מרובה ואכילתו ואכילת חבירו מצטרפין, אשר כל זה הוא משום דדין גזילה ביה, ולהכי הוא דמצטרף בכל גווני, ושיעורו בפרוטה כדין גזל.

אשר לפי״ז י״ל, דבפועל דנתנה לו התורה רשות לאכול, ויש לו זכות אכילה, א״כ ממילא דאין כאן מעילה כלל, כיון דבזכייתו קאכיל, ומופקע גם מגזל הקדש כמו מגזל הדיוט, והיה צריך להיות דגם בהקדש נוהג דין היתר פועל כמו בהדיוט, וע״ז הוא דבא הקרא דרעך למעוטי הקדש. אשר כל זה לא שייך רק בהקדש, דאיסוריה דומה לדין ממון בזה די״ל גביה דע״י זכות פועל יהא מיפקע איסורא דביה, משא״כ בנזיר ומע״ש חוץ לחומה ושאר איסורין דאין איסורן תלוי בדין זכייתו באכילתו, א״כ ודאי דפועל ושאר אנשים שווין, והרי הוא באיסוריה ולא צריך קרא למעוטי. והנה כ״ז לא שייך אלא בפועל דהוי דין ממון שיש לו רשות לאכול, וע״כ לא הוי גזל, משא״כ בשור דלא הוי דין ממון ורק איסורא הוא דאיכא על בעל הבית מלאו דלא תחסום, וא״כ הא ליכא מידי דלישרי איסורא דהקדש.

ולפי״ז הא ניחא הא דצריכינן לקרא דרעך למעוטי הקדש ולא ילפינן זאת מקרא דדישו, דהנה בדברי הרמב״ם הרי מבואר דהא דממעטינן הקדש מקרא דדישו היינו משום דבעינן דיש הראוי לו, והקדש לא הוי ראוי לו, דאסור להאכילו דבר הקדש, וא״כ לא שייך זאת אלא גבי שור דליכא מידי למשרי איסוריה, משא״כ בפועל דהוי דין ממון, וא״כ הא נפקע איסורא דהקדש, וא״כ שפיר מקרי ראוי לו ולא נוכל למילף כלל פועל משור ושפיר איצטריך למעוטא דרעהו וכו׳, ובאמת נראה דאפילו אם נימא דמעילת הנאה אינה מדין גזל הקדש ג״כ ניחא כמש״כ, דמ״מ הא ודאי דהפקעת דין מעילה שייכא לדין ממון, ושעי״ז שיש להפועל זכות אכילה שפיר נוכל לומר דעי״ז יופקע איסור הקדש מיניה, כיון דברשות קאכיל ויש לו זכות על אכילתו, אלא ודאי דאיסורו משום גזלה ומחוור היטב וכמש״כ, עכ״ל הגר״ח זצ״ל.

ונראה לבאר מש״כ הגר״ח זצ״ל דאפילו אי נימא דיסוד איסור מעילה הוי חלות אסה״נ ולא איסור מדין גזילת הקדש מ״מ לולא הגזה״כ דרעך ולא הקדש היה מותר לפועל לאכול דמאחר שהותר לפועל לאכול פקע דין ממון הבעלים מהפירות וחל לפועל זכות ממון לאכול הפירות, ופקע מהפירות דין ממון הקדש ותו לא עבר משום אסה״נ מהקדש. ונראה להביא ראייה לזה משיטת הר״י (בתוס׳ גיטין דף מ: ד״ה הקדש) דקדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד ובע״ח גובה שעבודו מהקדש, וז״ל ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח וכו׳ דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל עכ״ל. וצ״ע דנהי דגביית השעבוד מפקיעה את הבעלות והממון דהקדש אך היאך פקע האיסור הנאה דהקדש. וצ״ל דכשחל הפקעה של ממון הקדש בגביית השעבוד פקע נמי חלות איסור הנאה דהקדש. וכמו״כ י״ל לגבי פועל דזכותו לאכול מהפירות מפקיע דין ממון הקדש וממילא פקע נמי אסה״נ מהקדש אילולא הגזה״כ דרעך ולא הקדש.⁠^א

גמ׳. ואכלת ולא מוצץ ענבים ולא ענבים ודבר אחר. ונראה לבאר דחל היתר אכילה לפועל, ורק ע״י חלות שם אכילה חלה הפקעת ממון הבעלים, ומוצץ היין לא הוי אכילה אלא שתייה, ואם הפועל מצץ הענבים הוי גזל גמור^ב. ומשו״ה נמי אכילה גסה אסורה דלא הויא חלות שם אכילה.

והנה בדין ענבים ולא דבר אחר פירש רש״י (בד״ה ולא ענבים וד״א) וז״ל לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה עכ״ל. ומבואר שאם הוסיף דבר אחר למתק את הפרי כדי שיאכל הרבה ליכא היתר אכילה, והאיסור הוא משום צורת מעשה האכילה. אולם עיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״י) וז״ל היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים שנאמר בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח וכו׳ שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ונראה דהרמב״ם סובר דהאיסור לאכול ענבים ודבר אחר הוא משום דחל היתר אכילה והפקעת ממון רק בחפצא של הפירות שהפועל עוסק בהם כמות שהן, וע״י דבר אחר הויא כחפצא של פירות אחרים שאינו עוסק בהם במלאכתו דליכא בהו היתר אכילה. ולכן כלל הרמב״ם את האיסור דלא ע״י דבר אחר ביחד עם האיסור של העושה בתאנים לא יאכל בענבים. ומבואר דלהרמב״ם הדין דענבים ודבר אחר הוא דין בחפצא של הפירות. משא״כ רש״י ס״ל דהוי דין באכילת הגברא שלא ישנה באכילתו כדי שיאכל הרבה. ונ״מ בין רש״י להרמב״ם דלרש״י עובר על איסור כשאוכל יותר ממה שרגיל, ואילו להרמב״ם כל מה שאוכל עם דבר אחר הוי איסור^ג. ועיין בתוס׳ (דף פט. ד״ה פועל) דר״ת פירש שהאיסור הוא להכשיר ענבים שאינם ראוים לאכילה לעשותם ראוים לאכילה והוי דין בחפצא.

גמ׳. כנפשך כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור. ופרש״י (בד״ה כנפשך) וז״ל כאילו הן שלך עכ״ל. ובד״ה (אף פועל אוכל ופטור) כתב וז״ל ולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעה״ב הו״ל כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה עכ״ל. ובפשטות נראה לבאר דבריו דהפועל אינו מקבל את הפירות ע״י דעת מקנה של בעה״ב אלא התורה נתנה לפועל זכות אכילה בפירות של בעל הבית, ומשו״ה לא הוי מקח, וליכא קביעות למעשר. אולם יתכן לומר דכוונת רש״י היא דהפירות אינם מגיעים לפועל מהבעה״ב כלל, אלא הפועל אוכל משלו, והו״ל כאילו הפירות היו שלו מעולם דהתורה הפקיעה את ממון בעה״ב מהפירות וחידשה דיש לפועל קנין בפירות שאוכל משלו.⁠^ד

גמ׳. שבעך ולא אכילה גסה. עיין בתוס׳ ד״ה שבעך וז״ל אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ עכ״ל. ודבריהם צ״ב.

ובביאור דבריהם נראה דר״ל דאי לא הוי כתיב אלא ״ואכלת״ וממעטינן מ״ואכלת״ אכילה גסה אזי י״ל דהיתר אכילת פועל אינו תלוי במעשה אכילה אלא בחלות שם אכילה דכהת״כ, ומשו״ה ליכא היתר לפועל לאכול אכילה גסה. דאכילה גסה לא שמיה אכילה אע״פ שבודאי אף באכילה גסה איכא מעשה אכילה. ונראה דבמצות אכילה שבכהת״כ בעינן חלות שם אכילה לצאת יד״ח, ואי אכל אכילה גסה לא יצא יד״ח (וכגון באכילת קרבן פסח כדמבואר במס׳ נזיר דף כג.) דאכילה גסה לא הוי חלות שם אכילה עפ״י דין. אמנם נראה פשוט דאכילה גסה הוי מעשה אכילה, ונפ״מ לענין טומאת נבלת עוף טהור המטמאת בבית הבליעה, דפשיטא שאם אכל נבלת עוף טהור באכילה גסה דמטמאה משום דהוי מעשה אכילה, דטומאת בית הבליעה חלה במעשה אכילה בעלמא ואע״פ שאין האכילה חלות שם אכילה בכהת״כ. ומקרא ד״ואכלת״ נלמד שהותר לפועל לאכול בחלות שם אכילה דכהת״כ וממעטינן אכילה גסה. ואי הוי דרשינן רק ״ואכלת״ לא היינו ממעטינן שתייה דבכהת״כ שתייה הוי בכלל חלות שם אכילה, והא דנתמעט שתייה הוא משום דהשתא דכתיב ״שבעך״ נתחדש שמלבד דהאכילה צריכה להיות בכלל חלות שם אכילה דכהת״כ בעינן נמי מעשה אכילה, ואע״פ ששתייה בכלל אכילה לגבי חלות שם אכילה בכהת״כ וכגון לענין יוה״כ ומצות אכילת תרומה, מ״מ אינה מעשה אכילה אלא מעשה שתייה ולא הותר לפועל אלא חלות שם אכילה בהדי למעשה אכילה.

והנה יל״ע האם מותר לפועל לאכול פחות מכזית, ולכאורה זה תלוי האם ההיתר של אכילת פועל תלוי בחלות שם אכילה או במעשה אכילה, דאי חל ההיתר רק מחמת חלות שם אכילה דבכהת״כ אזי י״ל דליכא היתר לאכול פחות מכזית, דבכהת״כ קיי״ל דאין אכילה פחות מכזית. משא״כ אם ההיתר חל מחמת מעשה אכילה י״ל שחל היתר לפועל אף בפחות מכזית, דאף פחות מכזית הוי בכלל מעשה אכילה^ה. ולפימש״נ שמלבד דהאכילה צריכה להיות בכלל חלות שם אכילה דכהת״כ בעינן נמי מעשה אכילה י״ל דאע״פ שאכילת פחות מכזית הוי מעשה אכילה מ״מ לא הותר לפועל אלא חלות שם אכילה שבכהת״כ והיינו בכזית^ו. אולם יתכן לומר דדין כזית חל רק באכילות שיש בהן דין שיעורים וכגון במצוות ואיסורים, משא״כ דין אכילת פועל אינה קיום מצוה אלא חלות היתר בעלמא שהתורה התירה לפועל לאכול ולא חל ביה דין שיעור דניבעי לאכול כזית, ומותר לפועל לאכול אף פחות מכזית.⁠^ז

ובנוגע לקושיית התוס׳ דל״ל קרא ד״שבעך״ למעוטי אכילה גסה תיפוק ליה מקרא ד״ואכלת״, יש לתרץ דשיטת התוס׳ (ב״ק דף קי. ד״ה אכילה גסה, ובתוס׳ בפסחים קז ב ד״ה דלמא) היא דיש תרי גווני אכילה גסה: א) אכילה גסה כשאוכל לאחר שכבר שבע, ב) אכילה גסה כשקץ במזונתיו. ויתכן דאי הוי ילפנין המיעוט דאכילה גסה מקרא ד״ואכלת״ בלבד היה נתמעט רק אכילה גסה כשקץ במזונתיו - דאין באכילה כזו חלות שם אכילה כלל בכהת״כ. אמנם מקרא ד״שבעך״ נתמעט אכילה גסה כגון שאכל יותר מכדי שביעה אע״פ שלא קץ באכילה.

ועיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״י) וז״ל אסור לפועל למוץ בענבים שנא׳ ואכלת ענבים וכו׳ עכ״ל. ונראה דלהרמב״ם האיסור למצוץ בענבים הוא משום שאם מוצץ בענבים הריהו מפסיד את צורת הענבים ואין זה החפצא של הענב כפי גידולו בכרם, והפועל צריך לאכול את הענב כצורתו וכגידולו.⁠^ח

גמ׳. אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית.

מבואר בסוגיא דלר׳ ינאי חל חיוב מעשר בראיית פני הבית, ולפי״ז נמצא דיש ג׳ שיעורים בחיוב מעשר: א) הבאת שליש - דהוי שיעור בחלות שם פרי המחויב במעשר, ב) מירוח הכרי - דהוי הכשר הפרי לאכילת אדם שכבר בירר והוציא את הפסולת מן התבואה וצבר את התבואה בכרי ומירחו דהתבואה ראויה לאכילת אדם^ט, ג) ראיית פני הבית - שמביא את הפרי למקום אכילה. והנה יש להעיר דאיתא במשנה (פאה פ״ד מ״ח) דאם הקדיש את הפירות קודם מירוח פטורים הם מן המעשר ואילו אם הקדישם לאחר מירוח הרי הם חייבים. וצ״ע לפי שיטת ר׳ ינאי דראיית פני הבית מחייבת במעשר מדוע קיי״ל שאם הקדיש את הפירות לאחר שנתמרחו הרי הן חייבין במעשר, דלכאורה אם הוקדשו הפירות קודם לראיית פני הבית הו״ל כהקדישן לפני שעת חיובן וצ״ל פטורין ממעשר בדומה למקדיש פירות לפני המירוח. וכן יל״ע בשיטת הרמב״ם שפסק (פ״ג מהל׳ מעשרות הכ״ה) וז״ל המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתן חייב לעשר. ואם נגמרה מלאכתן ביד הקדש ואח״כ פדאן פטורין מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורין מן המעשרות עכ״ל. ומבואר שאם הקדיש את הפירות קודם גמר מלאכה פטורין הן מן המעשר, ומשמע דבהקדיש לאחר גמר מלאכה הריהם חייבים אע״פ דהוי קודם ראיית פני הבית, וצ״ע דהרי הרמב״ם פסק כר׳ ינאי דאין טבל נקבע למעשר מה״ת עד שיכניסנו לביתו דרך השער וכמש״כ (פ״ד מהל׳ מעשר ה״א) וז״ל אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר ביערתי הקדש מן הבית, והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות עכ״ל. וא״כ מדוע פסק (בפ״ג מהל׳ מעשר הכ״ה) דבהקדישן לאחר שנגמרה מלאכתן (מירוח הכרי) שחייבין במעשר, והרי לא הוקבעו הפירות למעשר עד שיראו פני הבית, וא״כ יפטר מן המעשר משום דהויא כהקדישן קודם לשעת חובתן.

ונראה לתרץ דראיית פני הבית לא הוי מחייב דמעשר ואינה שעת חובתה דמעשר, דחלות שם טבל ושעת חובה דמעשר חל במירוח (דהוי גמר המלאכה). אולם דין ראיית פני הבית הוי דין בפ״ע ושיעור באיסור אכילת טבל, דיסוד איסור אכילת טבל מה״ת אינו אלא באכילת קבע. דעיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ מעשר ה״ב) שכתב וז״ל יראה לי שאין לוקין מה״ת על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לביתו עכ״ל, ומשמע דאע״פ שבגמר מלאכה (מירוח) חל שם טבל בחפצא של הפירות מ״מ אינו לוקה על אכילת טבל אא״כ הכניסו לבית, ואם אכל טבל לפני שהכניסה לבית ליכא חיוב מלקות. ונראה דהביאור בזה הוא דקודם הכניסה לבית האכילה הויא עפ״י דין אכילת עראי ואין לוקין אלא על אכילת קבע, דליכא איסור לאכול טבל מדאורייתא אכילת עראי. וכן מבואר מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מעשר ה״ד) וז״ל כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אע״פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהן אכילת ארעי עד שנכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר וכו׳ עכ״ל. ומבואר לפי״ז דראיית פני הבית קובעת למעשר - היינו דע״י ראיית פני הבית חלה חלות שם אכילת קבע - שהפירות הוקבעו ואכילתן מהוה אכילת קבע. וזוהי כוונת הרמב״ם במש״כ (בפ״ד מהל׳ מעשר ה״א) וז״ל אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו וכו׳ עכ״ל, כלומר דחל דין דראיית פני הבית קובעת למעשר - דמחמת ראיית פני הבית חל באכילת הפירות חלות שם אכילת קבע, ובלאו הכי אכילתן הויא אכילת עראי ומותרת מה״ת. וי״ל דמשו״ה דייק הרמב״ם וכתב ״אין הטבל נקבע למעשרות מה״ת עד שיכניסנו לביתו וכו׳⁠ ⁠⁠״ דס״ל דראיית פני הבית קובעת למעשר דמחמת ראיית פני הבית חל באכילת הפירות חלות שם אכילת קבע, ואילו בגמ׳ גרסינן ״אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית״ דמשמע דראיית פני הבית הוא דין במחייב^י. ונראה להביא ראיה לזה ממש״כ הרמב״ם (בפ״ג מהל׳ מעשר ה״ג) וז״ל אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו עכ״ל. והנה הרמב״ם כלל ששה דברים הקובעים למעשר, וראיית פני הבית קובעת למעשר מדאורייתא ואילו שאר ה׳ דברים קובעין מדרבנן. ונראה דההלכה דששה דברים קובעין למעשר ר״ל דע״י ששה דברים אלו נחשבת האכילה לאכילת קבע. אולם חלות שם טבל ושעת חובתה דמעשר בחפצא של הפירות תלוי בגמר מלאכה - דהיינו מירוח, דהמירוח מחייב במעשר. והראייה לזה דקיי״ל דשבת קובעת למעשר מדרבנן - דאע״פ שלא הכניס את הפירות לבית - מ״מ אכילתן בשבת חשיבא לאכילת קבע ואסור לאכלן בשבת אא״כ הפריש מעשר, ופשיטא שאין הכוונה דשבת פועלת חלות שם טבל וחיוב הפרשת תרו״מ, אלא על כרחך צ״ל דשבת קובעת חלות שם אכילת קבע. ולפי״ז נראה דה״ה בכל הני ו׳ דברים הקובעים למעשר - שקובעים את האכילה לאכילת קבע. ומבואר מזה דראיית פני הבית קובעת מדאורייתא את האכילה לאכילת קבע, ואילו שאר ה׳ דברים קובעים את האכילה לאכילת קבע מדרבנן. ומבואר דראיית פני הבית אינו מחייב דמעשר ולא הוי שעת חובתה דמעשר, אלא הוא דין קביעות למעשר דראיית פני הבית קובעת את האכילה לאכילת קבע. ועוד נראה להביא ראייה לזה דיש לדקדק דמלשון הרמב״ם משמע דהני ו׳ דברים קובעים למעשר רק לאחר שנגמרה המלאכה ונעשה מירוח הכרי ואין קובעים למעשר קודם גמר המלאכה. ובשלמא לפימש״כ דשם טבל ושעת חובת הפרשת תרו״מ חל במירוח, אזי ניחא הא דחל דין קביעות למעשר לשוויה לאכילה אכילת קבע רק לאחר שנגמרה המלאכה, דחל שם טבל בפירות ע״י גמר המלאכה וחל קביעות למעשר בששה דברים, דקודם המירוח ליכא חלות שם טבל ואין איסור לאכול הפירות אפילו באכילת קבע. אולם אי נימא דהני ו׳ דברים הויין חלות שם מחייב דמעשר בפ״ע, צ״ע מדוע כתב הרמב״ם שאין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ומוכח כמש״כ דחל דין בפ״ע לקבוע הפירות למעשר - דהיינו דע״י ראיית פני הבית חל חלות שם אכילת קבע מדאורייתא וע״י שאר ה׳ דברים הויא האכילה עפ״י דין אכילת קבע מדרבנן. וכן מוכח ממש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ מעשר ה״ב) וז״ל יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו וכו׳ אבל אם נקבע בשאר ו׳ דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם עכ״ל, ולפי״ז מיושב מה שדקדקנו אמאי ליכא פטור ממעשר אם הקדיש הפירות לאחר גמר מלאכתן קודם ראיית פני הבית אליבה דר׳ ינאי, דנתבאר דאף לר׳ ינאי ראיית פני הבית לא הוי מחייב ושעת חובה דמעשר, אלא דין בפ״ע דבראיית פני הבית חל קביעות לענין אכילת טבל והוי שיעור באיסור אכילת טבל. אולם שעת חובת מעשר בפירות חל רק במירוח, ומשו״ה כיון דבשעת המירוח לא היו הפירות הקדש שפיר חלה בהו חובת מעשר.

אמנם עיין במשנה (פאה פ״א מ״ו) ״לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח״. וכתב הר״ש (שם) וז״ל כדתניא לעיל מירחו מעשר ונותן לו וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב וכן כולם. וטעמא דמירוח משום דאין מתחייב במעשר עד שימרח כדתנן במס׳ מעשרות (פ״א מ״ו) דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבגורן תלינהו רחמנא וכו׳ ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתני׳ עד שימרח בבית, וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם, ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפילו הפקיר. ויתכן דאפילו מירחה בשדה ואח״כ הפקיר דמחייבת בדרבנן אם חזר והכניסה בבית וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהר״ש סובר דאי הפקיר הפירות בין מירוח לראיית פני הבית הפירות פטורין מתרו״מ מדאורייתא, ואם חזר והכניס הפירות לבית חייב בתרו״מ רק מדרבנן. ומשמע דהר״ש חולק על הרמב״ם וסובר דלר׳ ינאי ראיית פני הבית מהוה גמר המחייב אחרי מירוח והוי שעת חובתה דמעשר ונפ״מ לענין הפקר והקדש, ואינו רק חלות דין קביעות לאכילת מעשר גרידא, שלא כדעת הרמב״ם.

גמ׳. מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת. עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ מעשר ה״ג - ה״י) שהביא דיני בית וחצר הקובעים למעשר, ויש לדקדק דלגבי חצר כתב (בה״ח) ״אי זו היא חצר הקובעת כל שהכלים נשמרין בתוכה״ דבעינן חצר המשתמרת ואילו לגבי בית לא הזכיר הרמב״ם דבעינן בית המשתמר, ודלא כפשטות הגמרא. ויתכן דהרמב״ם סובר דהגמ׳ היא לאו דוקא ובית קובע אע״פ שאינו משתמר ואילו חצר קובעת רק כשהיא חצר המשתמרת. והביאור בזה דבית הוי מקום חשוב גם אם אינו משתמר משא״כ חצר שאם אינה משתמרת אינה מקום חשוב, ומשו״ה בית קובע אע״פ שאינו משתמר משא״כ חצר קובעת רק כשהיא משתמרת. ועיי״ש ברמב״ם (בה״ח) שכתב ״אי זו היא חצר הקובעת וכו׳ שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או חצר שאם יכנס אדם לה אומרים לו מה אתה מבקש״, ומבואר דגם חצר שאינה משתמרת לגמרי אלא שאין אדם בוש מלאכול בתוכה קובעת למעשר. ומוכח דאין הלכה דבעינן משתמרת ממש כדמצינו לגבי קנין חצר, אלא הוי הלכה שהחצר צ״ל חשובה ומקום שמשתמשין בה כדי לקבוע למעשר. ולפי״ז בית בכל אופן הוי מקום חשוב אף אם אינו משתמר ומשו״ה קובע למעשר.

ונראה דשאני דין קנין חצר דבעינן חצר המשתמרת ממש משום דקנין תלוי בתפיסת החפץ ברשותו, ומשו״ה בעינן חצר המשתמרת ממש. משא״כ לענין קביעות דמעשר אף חצר המשתמרת במקצת דהיינו שאומרים לאדם הנכנס לתוכה מה אתה מבקש קובעת לגבי מעשר, משום דיסוד הדין הוא שאם נכנסו הפירות למקום חשוב שמשתמשין בו חל קביעות לענין מעשר, ומשו״ה חל הקביעות אף בחצר שאינה משתמרת לגמרי.

גמ׳. ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך גגות וקרפיפות. יל״ע מדוע צריך כאן לגזה״כ מיוחדת מקרא ד״בשעריך״ למעט הכנסה דרך גגות וקרפיפות לענין קביעות דמעשר, והרי בכהת״כ קיי״ל דאין זו דרך ביאה וכדמצינו לגבי איסור ביאת טמא למקדש וכדפסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ביאת מקדש הי״ט) וז״ל טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור שנא׳ ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה חייבה תורה עכ״ל. וי״ל דבאיסור טמא ליכנס למקדש כתיב ״ואל המקדש לא תבוא״ דדרך ביאה חייבה התורה, ושלא כדרך ביאה פטור. משא״כ במעשר דלא כתיב בה לשון ביאה וסד״א דאין בה דין דרך ביאה ולהכי בעינן לגזה״כ מהפסוק ״בשעריך״ למעט כניסה דרך גגות וקרפיפות דאף בקביעות מעשר חל דין דרק הכנסה כדרכה קובעת למעשר.

ועוד י״ל דסד״א דדין דרך ביאה נאמר רק בביאת אדם וכגון בביאת אדם טמא למקדש אך לא בהכנסת חפצא של הפירות לבית דלא נאמר דין מעשה ביאה אלא באדם, וקמ״ל הגזה״כ ד״בשעריך״ דגם בכניסת החפצא של הפירות לבית חל דין דרך ביאה. והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ביאת מקדש הט״ז) וז״ל המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טמא מקדש ה׳ עכ״ל. ויש לעיין האם הרמב״ם סובר דאינו חייב כרת אא״כ הכניס את השרץ או את האדם טמא למקדש דרך ביאה, דיל״ע האם חל דין דרך ביאה באיסור הכנסת דבר טמא למקדש או לא. ויש לדייק דהרמב״ם רק מזכיר את הדין דשלא כדרך ביאה פטור (בהל׳ י״ט) לגבי כניסת אדם טמא למקדש, ומשמע דס״ל דבהכנסת דבר טמא למקדש ליכא דין דבעי דרך ביאה, ואף שלא כדרך ביאה חייב. ולפי״ז י״ל דמשום הכי בעינן לגזה״כ מיוחדת ד״בשעריך״ לגבי קביעות מעשר דאין הפירות נקבעים למעשר אא״כ הכניסם לבית בדרך ביאה. אולם אי נימא דאף בהכנסת שרץ למקדש חל דין דבעינן הכנסה בדרך ביאה אזי י״ל דהא דהוצרך במעשר גזה״כ ד״בשעריך״ למעט גגות וקרפיפות הוא משום דלא כתיב במעשר לשון ביאה ולכן סד״א דאף שלא בדרך ביאה חל קביעות למעשר אי לאו גזה״כ ד״בשעריך״.

אמנם עדיין יש להסתפק בדין הכנסת פירות לבית המחייבת במעשר האם נאמר בזה דין דרך ביאה או דיש רק מיעוט מסוים למעט דרך גגות וקרפיפות מכיון שאינו נכנס דרך השער. ונפ״מ אם הכניס את הפירות דרך שער החצר אך נכנס שלא כדרך ביאה וכגון שהלך לאחוריו, דלגבי איסור ביאת טמא למקדש פטור, דיש לעיין מהו הדין לענין קביעות דמעשר כשנכנס דרך השער אך נכנס לאחוריו האם חל קביעות למעשר או לא. ועיין ברמב״ם (פט״ז מהל׳ טומאת צרעת ה״ה) וז״ל טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור שנא׳ והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה עכ״ל. ומבואר דכניסה דרך אחוריו אינה דרך ביאה בנוגע לגברא. והנה אם ננקוט דבהכנסת הפירות לבית חל דין כניסה בחפצא של הפירות וחל נמי דין דבעינן שהגברא יכנס דרך ביאה אזי י״ל דאם נכנס הגברא דרך אחוריו ליכא קביעות למעשר מאחר דליכא ביאת הגברא בדרך ביאה. אך אם ננקוט דבמעשר ליכא דין של ביאת הגברא וחל רק דין של הכנסת הפירות כדרכם אזי י״ל דבשלמא בגגות וקרפיפות ליכא הכנסת החפצא של הפירות כדרכן לבית מדלא נכנסו הפירות לבית דרך שער הבית אלא דרך גגות וקרפיפות. אולם אם נכנסו הפירות לבית דרך השער אלא שהגברא הכניסם כשהלך לאחוריו אין זה מונע הקביעות לגבי מעשר דהקביעות חלה בחפצא של הפירות, והחפצא של הפירות שפיר נכנסו לבית כדרכן דרך השער אע״פ שהאדם שהכניסם נכנס דרך אחוריו. ולכאורה יש עוד נפ״מ בזה בציור שזרק אדם את הפירות דרך השער לתוך הבית אך הוא עצמו לא נכנס עמהן, דיל״ע האם נקבעו למעשר או לא. דלכאורה לגבי הפירות עצמן היתה כניסה לבית כדרכן דנכנסו דרך השער אך לא היתה ביאת הגברא. ולכאורה י״ל דליכא דין ביאת הגברא בקביעות למעשר והקביעות תלוי בהכנסת החפצא של הפירות עצמן לבית כדרכן. והנה עיין בתוס׳ (פח א ד״ה בעל הבית) דלרש״י חל חלות דין כניסה לבית וקביעות למעשר במחובר בלי מעשה אדם כלל. ומבואר דאליבא דרש״י ליכא דין דבעי ביאת הגברא בקביעות דמעשר וחל רק דין של כניסת הפירות דרך השער. ולפי״ז י״ל שאם הכניס הגברא את הפירות דרך השער כשנכס לאחוריו הריהם חייבים במעשר. אך התוס׳ חולקים על רש״י וס״ל דהקביעות למעשר חל רק בתלוש, ולפי״ז י״ל דביאת הגברא מעכבת ומעשה תלישה נחשב לכניסת הפירות כדרך הגברא ומחייב במעשר, ואילו כניסה דרך אחוריו אינה כדרך כניסה לגבי הגברא ואינה מחייבת הפירות במעשר.

תוס׳ ד״ה תבואת זרעך ולא לוקח. וז״ל וא״ת דאמר בסוף פ״ק דבכורות אמר שמואל ברבי נתן הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו, וקאמר אי מירחינהו נכרי דגנך ולא דיגון נכרי אלא דמרחינהו ישראל פ׳ אחר שקנאם מן הנכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בא״י להפקיעם מידי מעשר וכו׳. ואומר ר״ת דהכא מיירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה. וכו׳ אבל לרבי יצחק ב״ר מרדכי נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר. אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש ובהפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע, עכ״ל.

ומבואר דשיטת ר״ת היא דלוקח אחר מירוח פטור מן המעשר, ואילו לוקח קודם מירוח חייב במעשר. וצ״ע בשיטת ר״ת דמאחר דלאחר מירוח חל איסור אכילה וחלות שם טבל בפירות, א״כ איך הותר האיסור של טבל ללוקח ע״י שלקח הפירות. והרי קיי״ל שטריפה שנתרפאה אינה חוזרת להכשרה דמכיון דנאסרה נאסרה, ואפילו למ״ד דחוזרת להכשרה היינו רק בטריפה שנתרפאה דהרפואה מתירה, אולם צ״ע בלקוח מהו המתיר של איסור טבל. ויתכן דר״ת ס״ל דמיירי שלקחן הלוקח קודם ראיית פני הבית דלא הוקבעו הפירות עדיין לאכילת קבע ואכילתן מותרת משום דהויא אכילת עראי. אמנם עדיין צ״ע דמ״מ לאחר מירוח חל בפירות חלות שם טבל וחיוב תרו״מ, וקשה דהאיך פקע שם טבל ע״י הלקיחה, ואמאי מותר ללוקח לאוכלן בלי להפריש מעשר. ויתכן לומר דר״ת ס״ל כשיטת הר״ש (פאה פ״א משנה ו׳) דראיית פני הבית נמי הוי מחייב בתרו״מ ואינה רק חלות שם קובע דאכילת קבע, וס״ל דלאחר מירוח לא נגמר חלות שם טבל וחיוב מעשר בפירות עד שיראה פני הבית^כ. ומשו״ה ס״ל דשפיר חל פטור לוקח לאחר מירוח. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ״ב מהל׳ מעשר ה״א) שכתב וז״ל דהנה בתוס׳ (ב״מ דף פח.) הקשה הריב״ם לשיטת הר״ת דפטורא דלקוח הוא בלקחן אחר מירוח, דאיך חייל הך פטורא דלקוח אחרי שכבר נגמר חיובן במירוח, ולדעת ר״ת י״ל דאיירי קודם ראיית פני הבית דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וכמבואר בתוס׳ (שבת דף קכז: ד״ה האי דאידגן) דמעשר ראשון שהקדימו קודם ראיית פני הבית פטור מתרומה גדולה משום דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וא״כ ה״נ דכוותה לענין פטורא דלקוח כל זמן שלא ראו פני הבית חשוב לא נגמר חיובן וחייל עלייהו פטורא דלקוח, ולדעת הריב״ם צ״ל דס״ל כמש״כ התוס׳ בביצה (דף יג.) דכל שנגמר מירוחן חשוב נגמר חיובן, אף בהקדים מעשר ראשון קודם ראיית פני הבית, וע״כ ס״ל דה״ה הכא ג״כ כל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן, ולא חייל בהו עוד פטורא דלקוח עכ״ל. ומבואר דהגר״ח זצ״ל נקט בשיטת ר״ת דס״ל דחיוב תרומה ומעשר וחלות שם טבל לא נגמר עד ראיית פני הבית, ומשו״ה ס״ל דחל פטור לקוח לאחר מירוח. משא״כ הריב״ם סובר דנגמר חיובן במירוח דבמירוח חל חלות שם טבל וחיוב מעשר גמור בחפצא של הפירות, אע״פ שלא ראו פני הבית, וע״כ סובר דלאחר מירוח תו לא חל בהו פטור דלקוח.

והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״א - ה״ב) שכתב וז״ל אינו חייב להפריש מה״ת אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למוכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר עשר תעשר וגו׳ ואכלת, אינו חייב אלא הגומר לאכלה. וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם. במה דברים אמורים בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרה ביד הלוקח חייב לעשר מן התורה עכ״ל. והקשה הגר״ח זצ״ל דצ״ע בשיטת הרמב״ם דמשמע דס״ל כשיטת רבנו תם דהפטור דלוקח חל רק בלקח לאחר שנתמרחו הפירות, ובפשטות ס״ל דלא נגמר חיוב מעשר במירוח אלא דבעינן ראיית פני הבית לגמור החיוב. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תרומות הי״ג) וז״ל ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידשנו אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם דש ישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שיפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי חייב הלוי להפריש ממנה תרומה גדולה ותרומת מעשר, מאחר שנעשה דגן נתחייב בתרומה גדולה שנא׳ ראשית דגנך עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם פסק דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה כשהפריש המעש״ר קודם למירוח, אולם אם הפריש המעש״ר לאחר מירוח אזי חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה, והכל תלוי במירוח (עיין בכס״מ וברדב״ז שם). ומשמע מזה דס״ל כשיטת הריב״ם דהמירוח גומר את החיוב וחלות שם טבל בפירות, והפטור דמעשר ראשון שהקדימו בשבלים חל רק כשהפריש המעש״ר קודם מירוח דעדיין לא חל שם טבל וחיוב תרו״מ בפירות. וצ״ע בסתירת דברי הרמב״ם. ועוד העיר הגר״ח זצ״ל דצ״ע בדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״א - ה״ב) שכלל את הפטור דמוכר והפטור דלוקח בחדא מחתה, ולכאורה הם תרי דינים ופטורים נפרדים, דהמוכר שגמר את פירותיו ע״מ למכרן פטור מגזה״כ ד״עשר תעשר וגו׳ ואכלת״, ואילו לוקח פטור מגזה״כ ד״תבואת זרעך״. וצ״ע מדוע כתב הרמב״ם ״וכן הלוקח פטור מה״ת״ דמשמע דלוקח פטור מאותו דין שהמוכר פטור וצ״ע דלכאורה הם שני דינים שונים.

ועיין (שם) בחידושי רבנו חיים הלוי שביאר דבאמת הרמב״ם ס״ל כשיטת הריב״ם דחל שם טבל וחיוב תרו״מ במירוח, ומאחר שחל על הפירות שם טבל וחיוב תרו״מ תו לא חל על הפירות הפטור דלקוח. והרמב״ם סובר דאם לקח את הפירות קודם מירוח ואח״כ מירחן הלוקח הריהן חייבין במעשר דמעשה המירוח דנעשה ע״י הלוקח מחייבן. והרמב״ם סובר דהפטור דלקוח חל רק בגוונא שהמוכר מירח את הפירות ע״מ למכרן, דמכיון שגמר המלאכה דמירוח נעשה ע״מ למכרן ולא ע״מ לאכלן לא חל חיוב מעשר בשעת גמר המלאכה. ואם שוב מירחן הלוקח אחרי שלקחן אין המירוח חוזר ומחייבן דכבר שנתמרחו קודם שלקחן בפטור, ורק בכה״ג שמירחן המוכר ע״מ למוכרן חל הפטור דלוקח. ומשו״ה כלל הרמב״ם בחד הילכתא הפטור דמוכר והפטור דלוקח, דתרווייהו פטורין כשמירח המוכר ע״מ למכור הפירות, עכ״ד מרן הגר״ח זצ״ל.

ויש להביא ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל מדברי הרמב״ן (שהובאו בשיטמ״ק ד״ה לוקח) וז״ל והרמב״ן פירש דדוקא בשמרחן ע״מ למכור, דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינא ביה ואכלת ולא מוכר, ולוקח לא מיחייב כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שהיה עונתן. אבל מרחן המוכר על דעת לאכול חל עליהם חובת מעשר לאלתר ואע״פ שנמלך למכרן חייב והלוקח ממנו חייב לעשר ויפה כיון עכ״ל. ומבואר מדבריו כדברי הגר״ח זצ״ל דהלוקח פטור רק בכה״ג שהמוכר מירח את הפירות ע״מ למכרן. אמנם יש להעיר בדברי הגר״ח זצ״ל, דלפי״ד הגר״ח זצ״ל כוונת הרמב״ם במש״כ (בה״ב) ״וכן הלוקח פטור מה״ת וכו׳⁠ ⁠⁠״ הוא דהלוקח פטור בגוונא דהמוכר פטור, דהיינו כשמירח המוכר את הפירות ע״מ למכרן (וכדכתב בהל׳ א׳ שם). וא״כ צ״ע קצת מדוע הוסיף הרמב״ם (בה״ב) ״במה דברים אמורים בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר״, דהרי במש״כ ״וכן הלוקח פטור מה״ת״ כבר כתב דהלוקח פטור רק בגוונא שהמוכר מירח את הפירות ע״מ למכרן.

ונראה דיתכן לבאר את דברי הרמב״ם באופן אחר, די״ל דבאמת הרמב״ם סובר כשיטת הר״ת דלוקח פטור בכל גווני - ואפילו אם מירח המוכר את הפירות ע״מ לאכלן - ואח״כ קנאם הלוקח נמי פטור. די״ל דמכיון שסוף כל סוף לא אכל המוכר את הפירות אלא נמלך בדעתו ומכרן, אזי אמרינן דלמפרע נעשה המירוח כמירוח ע״מ למכור ואינו מירוח המחייב ומשו״ה הלוקח פטור. ויתכן דזהו כוונת הרמב״ם שכתב (פ״ב מהל׳ מעשר הל׳ ב׳) ״במה דברים אמורים בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר, אבל אם נגמרה ביד הלוקח חייב לעשר מן התורה״ דר״ל דאם המוכר עשה גמר המלאכה ואח״כ קנאם הלוקח פטור הלוקח מתרו״מ - דחשיב כאילו נתמרחו ע״י המוכר ע״מ למכרן ואין זה מירוח המחייב בתרו״מ. ויתכן דזה החידוש דילפינן מדרשה ״תבואת זרעך ולא לוקח״, דאם יש מקח לאחר המירוח - המירוח נעשה למפרע כמירוח ע״מ למכור שאינו מחייב בתרו״מ.

ולפי״ז יתכן לבאר נמי שיטת ר״ת, די״ל דאף ר״ת סובר דחל חלות שם טבל גמור וחיוב תרו״מ במירוח בלבד, ולא בעינן ראיית פני הבית לגמור את החיוב דתרו״מ. אמנם ר״ת סובר שאם קנה הלוקח את הפירות לאחר מירוח חל פטור לקוח, משום דיש ב׳ דינים בהא דחל חלות שם טבל במירוח: א) דין בחפצא של הפירות שכדי שיחול בהם חלות שם טבל בעינן שהחפצא של הפירות יהיו ממורחין, ב) דין דמעשה המירוח של הגברא מחייב בתרו״מ. וראייה לזה מדברי הירושלמי (פ״ד מעשרות ה״א) וז״ל הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר׳ יוחנן אמר נטבל ור״ש בן לקיש אומר לא נטבל עכ״ל. ומוכח דחל דין דמעשה המירוח מחייב בתרו״מ ואין המחייב דתרו״מ עצם החפצא של פירות ממורחין, ומשו״ה ריש לקיש סובר דבעינן מירוח לדעת הבעלים. וי״ל דאף לר׳ יוחנן מעשה המירוח הוי המחייב אלא דס״ל דהמירוח מצטרף לבעלים אף שלא מדעתם, ומשו״ה ס״ל דמועיל מירוח פירות של חבירו שלא מדעתו לחייב במעשר (וכן פסק הרמב״ם פ״ג מהל׳ מעשר ה״ז). ועוד יש להביא ראייה דמעשה המירוח מחייב בתרו״מ משיטת הרמב״ם (פ״א מהל׳ תרומות הי״ג) דעכו״ם שגמר פירות ישראל פטורין הן מתרו״מ מה״ת, וחזינן דמעשה המירוח מחייב בתרו״מ ומעשה מירוח של נכרי אינו מחייב אלא פוטר מתרו״מ מה״ת. ולפי״ז י״ל דר״ת סובר דאם קנה הלוקח את הפירות לאחר שנתמרחו אזי אמרינן דמעשה המירוח מצורף רק לבעלים הראשונים ואינו מצורף ללוקח ומשו״ה הלוקח פטור. משא״כ כשקנה הלוקח את הפירות קודם שנתמרחו ומירחן הלוקח בעצמו אזי חל חיוב תרו״מ ע״י מעשה המירוח של הלוקח. ור״ת סובר דיש חילוק בין הפטור של הקדש והפקר דחל פטור בחפצא של הפירות, לבין הפטור דלקוח דהוי פטור בגברא שאין מעשה המירוח של המוכר מתייחס ללוקח. ועפי״ז נראה לבאר מש״כ התוס׳ דלשיטת ר״ת אם המוכר חזר וקנה את הפירות מיד הלוקח ה״ז מתחייב בתרומה ומעשר מה״ת, די״ל דמה שמירח את הפירות בתחלה ע״מ למוכרן אינו חלות פטור והפקעה בחפצא של הפירות כהפטור דהקדש והפקר, אלא דבמרח ע״מ למכור אין המירוח מחייב גמור וחסר במחייב שחל ע״י מעשה המירוח של הגברא. ולכן אם אח״כ קנה המוכר את הפירות בחזרה מהלוקח ונמלך בדעתו לאכלן נגמר המירוח לגביה וחל חיוב תרו״מ מה״ת. וי״ל דזה נמי הביאור בדברי הרמב״ם דאם קנה הלוקח את הפירות לאחר שנתמרחו בידי המוכר פטור ממעשר - משום דע״י המכירה נתבטלה המירוח, שאין מירוחו של המוכר מתייחס ללוקח וליכא מעשה מירוח לחייב במעשר, וכשיטת ר״ת.

ויתכן לומר דאף הריב״ם סובר דמעשה המירוח מחייב בתרו״מ, אלא דס״ל דאם קנה הלוקח את הפירות לאחר שנתמרחו אזי מעשה המירוח שמירח המוכר מצורף ללוקח, וחל חיוב תרו״מ. משא״כ בגוונא שהלוקח לקח את הפירות לפני מירוח דאזי חל פטור לקוח, דמגזה״כ ד״זרעך ולא לוקח״ נלמד דרק מי שהוי בכלל ״זרעך״ דהיינו שהיה הבעלים בשעת זרע (בשעת הבאת שליש) חייב ויכול לעשות מעשה המירוח. ומאחר דבשעת זרע לא היה הלוקח הבעלים משו״ה אינו יכול לעשות מעשה המירוח המחייב. אולם מירוח הבעלים מועיל אף ללוקח שלקח אח״כ את הפירות. והריב״ם סובר דהמירוח מחייב רק לאדם שההבאת שליש היתה ברשותו, דבהבאת שליש חל חפצא של פרי וחיוב מירוח, והמירוח מכשיר את הפרי לאכילה והוי המשך למחייב דהבאת שליש, וע״כ המירוח מחייב רק כשנעשה ע״י מי שהיה הבעלים בשעת הבאת שליש ונתחייב למרח ולא כשנעשה ע״י הלוקח.

אולם בלוקח מן הנכרי כתבו התוס׳ (סוד״ה תבואת זרעך) דהריב״ם סובר איפכא וז״ל דאם נתמרחו הפירות ברשות נכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי, וכשלא נתמרחו ברשותו חייב דאין קנין לנכרי בא״י להפקיע מידי מעשר, ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח עכ״ל. ונראה לבאר דאם מירח הנכרי ואח״כ קנה הלוקח הריהו פטור משום דמירוח הנכרי אינו מחייב ואינו מצורף לישראל. ואילו כשמירח הישראל הריהו חייב משום דאין קנין לעכו״ם להפקיע מידי מעשר. והא דמועיל מירוחו של הלוקח אע״פ שלא היה בעלים בשעת זרע ולא הוי תבואת זרעך ע״ז תירצו בתוס׳ ״ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח״, ונראה דכוונתם לומר דרק היכא שהבעלים הראשונים היו בכלל הפרשה של מירוח אזי אמרינן דרק הבעלים דבשעת זרעך חייבים ויכולים למרח. אולם היכא שהבעלים הראשונים היו עכו״ם שאינם בכלל הפרשה של מירוח וחיוב תרו״מ אזי אין התבואה נחשבת לתבואת זרעך של המוכר הנכרי, אלא לתבואת הלוקח ושפיר יכול הלוקח להתחייב ולעשות את מעשה המירוח, כיון שהוא הגברא הראשון שיכול להתחייב.

בא״ד. וז״ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן עכ״ל.

כלומר דפועל זוכה בתאנים דוקא בשעת אכילה ולא לפני כן וה״ה הלוקח. ולגבי הפועל עדיין לא נגמרה מלאכתן עפ״י גזה״כ הקובעת דדינו כבעל הבית ״כנפשך כך נפשו של פועל״ ובעה״ב עיניו בתאנתו ומשו״ה לגבי שניהם עוד לא נגמרה מלאכת התאנים. ומאידך לוקח עיניו במקחו ולכן לגביה נגמרה מלאכתן בשעת תלישת התאנים וכשאוכל הויא לקיחה אחרי המירוח דהיינו שעת התלישה ומשו״ה פטור מתרו״מ דהוי לקיחה אחרי מירוח דפטור אליבא דר״ת. ומאידך אליבא דהריב״ם הלוקח אחרי מירוח חייב ודוקא הלוקח לפני מירוח פטור. ולשיטתו נראה לומר דהפועל זוכה בפירות שיאכל משעת התחלת המלאכה מלפני התלישה ולכן מיירי בלוקח שלקח מקחו לפני התלישה והמירוח ומשו״ה הוא פטור. ולפי״ז יוצא דר״ת והריב״ם פליגי בזכיית הפועל בפירות שאוכל, דלר״ת הפועל זוכה בהן בשעת אכילתן ואילו לריב״ם הפועל זוכה בהן משעת התחלת המלאכה לפני שאכלן.

בא״ד. וז״ל וי״ל דמ״מ מן החיוב על הפטור כיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב וה״נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ״ד שאמר ליה לך וקח מן הנכרי ופריך ולימא ליה קח מן השוק קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרים והוה ליה מן החיוב על הפטור. והא ליכא למימר דס״ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת עם הארץ דמאי היא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר וכו׳ עכ״ל.

ודבריהם צ״ב, דמהו כוונתם בדבר הדומה לחיוב על הפטור, דמ״ש חיוב דרבנן זה מזה, הרי בכל אנפי כולם פטורים מדאורייתא וחייבים רק מדרבנן.

והנה יעויין במס׳ שבת (דף כג.) ״מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום וכו׳ ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכו׳ רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם״, ולפום ריהטא נראה דאביי ורבא תרווייהו ס״ל דדמאי חייב במעשר מדרבנן ונחלקו האם רוב ע״ה מעשרין הן או לא. אמנם נראה דאף אביי ס״ל דרוב ע״ה מעשרין דאם יש רוב שאינם מעשרין אזי דמאי חייב במעשר מדאורייתא. אולם אביי סובר דליכא רובא דמינכרא דמעשרין, דאע״פ שיש רוב דמעשרין יש מיעוט הניכר דלא מעשר. ואילו רבא סובר דיש רוב גמור דרוב ע״ה מעשרין הן והמיעוט שאינם מעשרין הוי מיעוט שאינו ניכר, ולכן רבא סובר שחיוב הפרשת מעשר מדמאי אינו מעיקר הדין אלא הוי חומרא בעלמא. וכן כתב רש״י (ד״ה רבא אמר) וז״ל ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב ע״ה מעשרין עכ״ל. ונראה דהביאור בזה הוא דלרבא דמאי אינו חפצא של טבל מדרבנן אלא דחל ביה חובת הפרשה ודין נתינת מעשר בעלמא מדרבנן. ומשו״ה ס״ל שאין מברכין עליו דליכא בהפרשת מעשר דדמאי תיקון חפצא של טבל. ואילו אביי ס״ל שחל בדמאי חיוב ספק מדרבנן, דהיינו דהוי ספק טבל מדרבנן, ולכן אינו מברך דאין מברכין על ספק של דבריהם, אך אביי ס״ל דיש חיוב גמור מדרבנן להפריש מעשר מדמאי מספק דדמאי הוי חפצא של ספק טבל מדרבנן.

והנה בדין תערובת טבל בחולין דטבל אוסר במשהו נראה דס״ל לתוס׳ דאיסור משהו בזה אינו מהוה חפצא דטבל אלא הוי חיוב הפרשה בעלמא, בדומה לדמאי אליבא דרבא. משא״כ לאביי דמאי הוי חיוב ספק חפצא דטבל המהווה חיוב גמור מספק דרבנן ולכן א״א להפריש מדמאי על תערובת טבל שאינו חפצא דטבל כלל. והנה בדין טעם כעיקר אמר הגר״ח זצ״ל דיש לחקור האם טעם כעיקר מונע חלות ביטול האיסור מעיקרא או״ד דחל ביטול אלא דחל איסור חדש דטעם כעיקר. ונראה דכ״ז בטעם כעיקר די״ל דהטעם מונע חלות הביטול ונשאר החפצא דאיסור בתוך התערובת. משא״כ באיסור משהו טבל בתערובת דהוי דבר שיש לו מתירין, י״ל דחל ביטול החפצא וחל במקומו איסור בעלמא דמשהו בתערובת, ודומה לדמאי אליבא דרבא הסובר רוב ע״ה מעשרין ולכן שפיר מעשרין מזה על זה.

וכן ס״ל התוס׳ בנוגע לפטור לוקח וחיוב ההפרשה שחל עליו מדרבנן דהוי חפצא של טבל מדרבנן. וביארו התוס׳ שהרי אם חזר ומכרו הלוקח בחזרה למוכר אזי חייב המוכר להפריש תרו״מ מדאורייתא ונמצא דהשם של טבל שבחפצא לא פקע כלל לגבי המוכר דעדיין הוי טבל כלפיו ואם חוזר וקונהו חיוב הפרשה חוזר וניעור, והוא משום דהשם טבל דבחפצא לגבי המוכר לא פקע כלל אלא דיש פטור הפרשה לגבי הלוקח כ״ז שהטבל נמצא אצלו. ולפי״ז האיסור מדרבנן שחל אף לגבי לוקח מהוה חלות איסור וחפצא דטבל, ולכן אין ללוקח להפריש ממנו על איסור טבל שחל במשהו של טבל בתערובת משום דדומה למפריש מהחיוב על הפטור שהרי בלוקח יש חפצא דטבל ובתערובת ליכא חפצא דטבל אלא רק חלות איסור בעלמא ודומה להפרשת חיוב על הפטור.

ולפי״ז יל״ע אם הלוקח הפריש תרו״מ ואז מכר את השיירים בחזרה למוכר האם הפרשת הלוקח מועלת לגבי השם טבל שבחפצא מדאורייתא דחל לגבי המוכר. ומסתבר דמועיל ההפרשה דדומה למי שהפריש תרו״מ בין הבאת שליש לבין גמר המלאכה דאע״פ שאינו חייב להפריש מה״ת חלה הפרשתו להפקיע שם טבל מדאורייתא ואם חוזר ומוכרו בחזרה למוכר המוכר פטור כיון דפקע שם טבל מהחפצא ע״י הפרשת הלוקח.

אמנם התוס׳ כתבו שאם יש קנין לנכרי מ״מ חייב להפריש מדרבנן ואזי יכולים להפריש פירות נכרי על תערובת טבל. ומזה מוכח שפירות נכרי המחוייבים בתרו״מ מדרבנן אינם חפצא דטבל אלא חייבים בחיוב בעלמא בדומה לתערובת.

ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ תרומות הי״ב) וז״ל אין תורמין פירות הארץ על פירות חוץ לארץ ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ וכו׳ ולא מפירות שאינן חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופיאה וכו׳ ולא מפירות שחייבין בתרומה על פירות הפטורין ואם תרם אינה תרומה עכ״ל. וצ״ע דאם פירות חו״ל פטורין אזי פשיטא דאינו יכול להפריש מהם על פירות הארץ דהו״ל מן הפטור על החיוב שכתב הרמב״ם בסוף ההלכה שאין מפרישין ומהו החידוש במה שפסק שאין מפרישין מפירות חו״ל על פירות א״י. וי״ל דמיירי בפירות חו״ל שחייבין בתרו״מ מדרבנן (כגון ממצרים) ופירות א״י נמי מיירי בפירות שחייבין בתרו״מ רק מדרבנן (כגון ירקות), והרמב״ם סובר דאע״פ שתרווייהו חייבין מדרבנן אין תורמין מזה על זה דהו״ל מן הפטור על החיוב. וקשה דהא שניהם חייבין מדרבנן וא״כ לכאורה הו״ל מן החיוב על החיוב. ונראה לומר דאע״פ שפירות חו״ל חייבין בתרומה מדרבנן מ״מ אינם חפצא דטבל מדרבנן ולא חל בהו אלא חלות חובת הפרשה בלבד. ואילו פירות א״י הריהם חפצא של טבל מדרבנן, ולכן הו״ל כתורם מן הפטור על החיוב, דהם שני דינים נפרדים - פירות א״י הם חפצא של טבל מדרבנן ואילו פירות חו״ל אינם חפצא של טבל מדרבנן דחל בהם רק חלות חובת הפרשה מדרבנן בלבד.

ולפי״ז נראה לבאר שיטת התוס׳ דאם יש קנין לנכרי להפקיע קדושת א״י א״כ פירות נכרי הו״ל כפירות חוץ לארץ דחל בהם חלות חיוב הפרשה בעלמא אבל אינם חפצא של טבל. ולפיכך דומים לטבל בתערובות ומפרישין מזה על זה מדרבנן. משא״כ בלקוח ודמאי למ״ד אין רוב ע״ה מעשרין דהו״ל חפצא דטבל ואין להפריש מאלו על טבל בתערובת שאינה חפצא דטבל אלא חלות חיוב הפרשה בלבד, ואע״פ שכולן חייבין בתרו״מ מדרבנן מ״מ דומה להפרשה מן החיוב על הפטור.

ועוד יש להביא ראייה לכך מחלת חו״ל דאוכל ואח״כ מפריש דאע״פ שחייב בהפרשה אינה חפצא דטבל. ולפי״ז יש לתרץ קושיית התוס׳ שהקשו וז״ל וצ״ע דכי משני התם קסבר אין קנין לנכרי מ״מ לימא ליה קח מן הנכרי הממורח דלמ״ד אין קנין מ״מ דריש דגנך ולא דיגון נכרי עכ״ל. וי״ל דאם אין קנין לנכרי אזי הפירות הן פירות א״י אלא דדיגון נכרי פוטרן מדאורייתא ומ״מ חייב מדרבנן, אך חיוב זה מדרבנן הוי חיוב גמור דמדרבנן חל חלות שם טבל בחפצא, ומשו״ה אין להפריש ממנו על תערובת טבל דאע״פ דחייב נמי מדרבנן מ״מ לא חל בה חפצא דטבל ולכן מדרבנן הו״ל הפרשה מן החיוב על הפטור. משא״כ למ״ד יש קנין לנכרי דאזי פירות נכרי הן פירות חו״ל דאע״פ שחייבין בהפרשה מדרבנן מ״מ אינם חפצא דטבל ומפרישין מהן על תערובת טבל.

ועיין בתוס׳ מנחות (דף לא. ד״ה קסבר) שהקשו מדין דיגון נכרי פטור דא״כ למה לא הפריש על התערובת ממירוח נכרי ותירצו וז״ל וי״ל דמ״מ דמי לחיוב כי היכי דלא א״ל קח מעציץ שאינו נקוב או מתבואת חוץ לארץ עכ״ל. ונראה לבאר דבריהם עפ״י מה שנתבאר דדיגון נכרי הוי חיוב גמור מדרבנן דבדיגון נכרי חל חלות שם חפצא דטבל מדרבנן ואינו דומה לחיוב הפרשה דתערובת דהוי חיוב הפרשה בעלמא וליכא חפצא של טבל. וכמו״כ י״ל בעציץ שאינו נקוב דחל חפצא של טבל מדרבנן. אך צ״ע בהשוואת התוס׳ בין פירות חו״ל לעציץ שאינו נקוב דהוי חפצא של טבל דלכאורה חיוב פירות חו״ל לא גרע מחיוב פירות נכרי למ״ד יש קנין, דליכא חפצא דטבל מדרבנן ולא הוי אלא חובת הפרשה בעלמא מדרבנן וכמ״ש לעיל לפי הרמב״ם, דמ״ש פירות חו״ל דהוי חפצא דטבל מדרבנן מפירות נכרי למ״ד יש קנין לנכרי דאינו חפצא דטבל.

והנה הראשונים נחלקו בדין יש קנין לנכרי, דהרמב״ם סובר דדין זה חל רק במצוות התלויות בארץ דקנין נכרי חל להפקיע קדושת א״י והו״ל חו״ל ופטור. ואילו יש ראשונים דס״ל דדין יש קנין חל לפטור אף ממצוות שאינן תלויות בארץ שנוהגות גם בחו״ל כגון ערלה, חדש, וכלאים דקנין נכרי מפקיע מהן, דס״ל דקנין נכרי אינו רק הפקעה מקדושת הארץ אלא חלות דין פטור ממצוות שבגידולי קרקע^ל. והנה בתרומות ומעשרות עכו״ם פוטר מדאורייתא מחובת מצות הפרשה, ומכיון דפטור ממצות הפרשה לא חל על הפירות שם טבל, דחלות שם טבל תלוי בחובת הפרשה וליכא חובת הפרשה בפירות נכרי. משא״כ לגבי ערלה וחדש וכלאים ליכא חובת מצוה בקום ועשה אלא רק חלות איסורים אזי קנין עכו״ם חל למנוע את חלות האיסורים בגידולי קרקע. ולפי הראשונים הנ״ל יש דין מסוים שקנין נכרי חל להפקיע חלות איסורים מגידולי קרקע. ולפי״ז י״ל דכשגזרו רבנן לחייב פירות נכרי בתרו״מ גזרו רק חיוב הפרשה בעלמא מבלי להטיל חלות שם טבל דרבנן בחפצא של הפירות, דהא קנין עכו״ם מדאורייתא מונע חלות איסורים בחפצא וכדחזינן מדין עכו״ם בגידולי קרקע. ונראה דאליבא דהנך ראשונים הפטור דעכו״ם עדיף מדין חו״ל דעכו״ם פוטר אף ממצוות ואיסורים שחלין בגידולי קרקע שאינן תלויות בארץ. ונראה דחיוב פירות עכו״ם בתרו״מ מדרבנן הוי רק חלות חיוב הפרשה בעלמא, משא״כ בפירות חוץ לארץ חל שם טבל מדרבנן.